מורשת הנפט של הים הכספי: מאיפה מגיע הזיהום

"הים הכספי מזוהם" היא אמירה נכונה וחסרת תועלת. היא לא מבחינה בין מקורות, בין אזורים ובין סוגי זיהום - ולכן היא לא עוזרת לאף אחד להחליט לאן לנסוע או איפה לקנות. הפירוק שלה מעניין הרבה יותר מהכותרת, ובעיקר מפני שהוא מוביל למסקנה לא אינטואיטיבית: רוב הזיהום אינו מגיע מאזרבייג'ן.

מה שנכנס לים

תוכנית האו"ם לסביבה מתארת את הים הכספי כנושא נטל זיהום כבד ממספר מקורות נפרדים:

הפקת נפט וזיקוק - התעשייה הוותיקה שפועלת סביב הים למעלה ממאה שנה.

שדות ימיים - קידוח בתוך הים עצמו.

פסולת רדיואקטיבית ממתקנים גרעיניים.

כמויות עצומות של שפכים לא מטופלים - וזהו המרכיב הגדול ביותר.

הנקודה שמשנה את התמונה

השפכים הלא מטופלים מגיעים בעיקר דרך הוולגה, מצפון.

הוולגה הוא הנהר הגדול באירופה, והוא מנקז אגן עצום שכולל ערים תעשייתיות רבות ברוסיה. הוא נשפך לים הכספי בקצה הצפוני שלו, ונושא איתו את מה שנאסף לאורך המסלול.

המשמעות היא שהנטל הסביבתי של הים אינו נקבע בבאקו. אזרבייג'ן תורמת את חלקה - במיוחד דרך המורשת התעשייתית של אבשרון - אבל היא אינה המקור העיקרי, והיא גם לא זו ששולטת בו.

זה לא פוטר אף אחד מאחריות, והוא בהחלט לא אומר שהמים בכל מקום בסדר. הוא כן מסביר למה זו בעיה שחמש מדינות צריכות לפתור יחד, ולמה שום מדינה בודדה לא יכולה לפתור אותה לבד.

המורשת המקומית: הבארות שממשיכות לדלוף

לצד הזיהום שמגיע מבחוץ יש את מה שנשאר מבית.

בארות נפט ישנות ונטושות בחצי האי אבשרון ממשיכות לדלוף. בקצה הדרומי-מערבי של מפרץ באקו פועל שדה ביבי-הייבת מאז המאה ה-19, ומגדלי הקידוח נראים מהחוף. כשהרוח בכיוון מסוים, היא מביאה שכבת דלק דקה אל קו המים.

הרחבנו על הצד היבשתי של הסיפור - עשרות אלפי הקטרים מזוהמים ותוכנית השיקום - בשדות הנפט של אבשרון.

הים המתכווץ מחמיר את הכל

יש כאן גורם שמכפיל את הבעיה ולא מדברים עליו מספיק.

הים הכספי מאבד מים. מאז אמצע שנות ה-90 ירד מפלסו בכשני מטרים והוא ברמה הנמוכה ביותר ב-400 שנה, בקצב של 9 עד 35 סנטימטרים בשנה.

הלוגיקה פשוטה: אותה כמות מזהמים בפחות מים היא ריכוז גבוה יותר. ים מתכווץ אינו רק בעיה של קו חוף שנסוג - הוא גם בעיה של דילול שקטן.

זו אחת הסיבות שאיכות המים היא נושא שכדאי לעקוב אחריו לאורך זמן ולא לבדוק פעם אחת.

למה אף אחד לא מתקן את זה לבד

הים הכספי גובל בחמש מדינות: אזרבייג'ן, רוסיה, קזחסטן, טורקמניסטן ואיראן. אין לו מוצא לים פתוח, מה שאומר ששום דבר שנכנס אליו לא נשטף החוצה.

קיימת מסגרת אמנה בין-מדינתית להגנה על הסביבה הימית של הים הכספי, אבל הבעיה שמזוהה שוב ושוב בניתוחים היא לא היעדר מסגרת אלא קבלת החלטות מפוצלת בין חמש המדינות. אותו ניתוח שמסביר את ירידת המפלס מצביע על הפיצול הזה כגורם מרכזי, לצד סכירת נהרות והטיית מים.

המשמעות עבור קורא שמנסה להעריך את המגמה: שיפור אמיתי דורש תיאום שחורג מגבולות מדינה אחת, ולכן הוא איטי. השקעה מקומית במתקני טיהור או בשיקום קרקע היא אמיתית ומועילה - אבל היא פועלת על חלק אחד מהמשוואה.

מה שזה כן אומר, ומה שלא

לא אומר שהים הכספי מסוכן לרחצה. הוא אומר שאיכות המים משתנה מאוד לפי מיקום, ושצריך לבדוק נקודתית. מה שמצאנו במפת איכות המים הוא בדיוק זה: אותה עונה, חופים שנמצאו ראויים וחופים שנמצאו בלתי ראויים, במרחק קצר זה מזה.

כן אומר שהמגמה ארוכת הטווח אינה בשליטת אזרבייג'ן לבדה, ושכל שיפור מקומי - מתקני טיהור, שיקום קרקעות, אכיפה - פועל על רקע שלא נקבע כאן.

מה זה אומר למי ששוקל נכס על החוף

המסקנה המעשית אינה להימנע, והיא גם לא להתעלם.

נכס חוף באבשרון חשוף לשני דברים שונים לגמרי. הראשון מקומי ובר-בדיקה: מה יש בקטע החוף הזה, האם יש ניקוז, מה הראו הבדיקות. זה מה שבודקים לפני רכישה, והוא משתנה מאוד ממקום למקום.

השני אזורי ואינו בשליטת אף אחד שאפשר לפנות אליו: מצב הים ככלל, מפלסו, והנטל שמגיע מהוולגה. זהו סיכון רקע שחל על כל נכס על הים הכספי באותה מידה, בין אם בבאקו, בקזחסטן או באיראן.

ההבחנה חשובה כי היא מכוונת את תשומת הלב. אין טעם להשוות בין חופים בבאקו לפי גורם שחל על כולם באותה מידה. יש הרבה טעם להשוות ביניהם לפי הגורם המקומי, שבו יש הבדלים אמיתיים וניתנים למדידה. אפשר לעשות את ההשוואה הזאת בכלי השוואת השכונות.

מאמרים קשורים

• מפת איכות המים של חצי האי אבשרון
• שדות הנפט של אבשרון: מקרקע מזוהמת להתחדשות
• למה אסור לשחות במפרץ באקו ואיפה כן מותר
• עונת הרחצה בים הכספי: מתי המים במיטבם